אודות הגישה
העמדה הפסיכואנליטית ההתיחסותית התגבשה בשנות התשעים בתכנית הפוסט- דוקטורט של אוניברסיטת ניו-יורק על-ידי תיאורטיקנים כסטיב מיטשל, לואיס ארון, ג'סיקה בנג'מין, ארווין הופמן, אדריאן האריס ועוד.
העמדה ההתיחסותית תופסת את התהליך הטיפולי כמפגש בין שני אנשים(שני סובייקטים) התורמים/ות באופן הדדי להתפתחות התהליך הטיפולי.שינוי זה, מ"פסיכותרפיה של אדם אחד" ל"פסיכותרפיה של שני אנשים" מאיר את המטפל/ת כאדם בעל תרומה אישית וסובייקטיבית לקשר הטיפולי. לעמדה ההתיחסותית מקורות השראה מגוונים- הן מתוך הפסיכואנליזה הקלאסית- כגון פרנצי, והן מחוצה לה- כגון תיאוריות פמיניסטיות וביקורות פוסט מודרניות. גם מחקרים התפתחותיים עכשוויים מתארים יצירת יחסים בינאישיים מראשית החיים.
תיאורטיקנים התיחסותיים מקיימים דיאלוג חי ופורה עם "אמיתות קדושות" של הפסיכואנליזה. מתוך מבט מפוכח וביקורתי נבדקים מחדש מושגי יסוד פסיכואנליטיים ונטענות משמעויות חדשות- לדוגמא- מקומו של "השילוש הקדוש"- ניטרליות, אובייקטיביות והימנעות, מושג האמפתיה, העברה, "הידיעה" של המטפל/ת, מושגים כאותנטיות, ספונטאניות וחשיפה אישית מצד המטפל/ת ועוד.
ההתפתחות המתוארת מאפשרת כינונו של שיח אחר גם במפגש הטיפולי. ה"ידיעה" של המטפל\ת נתפסת כתלוית- הקשר ולא מוחלטת, נבנית ולא נחשפת, משתנה ודינמית ולא סטטית ונצחית. הערכים הטיפולים מדגישים מטפל\ת נוכח\ת ומעורב\ת ומחדדים מודעות לשוויוניות, השפעה הדדית ולקיחת אחריות.